הדיון ההלכתי בנושא שמירת נגיעה עולה מפעם לפעם בצורות שונות, כמוהו העיסוק בנושא הרווקות המאוחרת שלא יורד משולחן הדיונים. הרב יוני רוזנצוויג העלה את הדיון בעמוד הפייסבוק שלו בעת ששיתף בפנייה של בחורה רווקה (בת 34) שהגיעה אליו ומבקשת להעלות למודעות את הקושי להתמודד כל כך הרבה שנים ללא מגע, היא מדברת על הפגיעה הנפשית ששמירת הנגיעה במשך שנים ארוכות יוצרת אצל נשים וגברים כאחד, ומעלה את השאלה מה התורה אסרה במקור והאם יש מקום להסתכל על המציאות הקיימת היום בצורה שונה.
הפוסט עורר תגובות רבות ודיונים שונים, אחת התגובות שעוררה דיון בעצמה היא של הרב אברהם סתיו, שיוצא נגד הרצון לשנות את ההלכה ומצהיר כי הפתרון הוא לחנך את הדור הצעיר לחתונה בגיל מוקדם.
"מה עם הלכות רווקים ורווקות?" הוא שואל ומנסה לברר האם יש הבדל בהלכות צניעות ושמירת נגיעה בין בחורים בני 15 לרווקים בני 35, והוא עונה: "יש הבדל. והקולות שהולכים ונשמעים בשנים האחרונות מציפים את הקושי ההולך וגובר בהקפדה על הימנעות מוחלטת ממערכת יחסים פיזית לאורך שנים ארוכות. הימנעות המנוגדת לכל הדחפים והמשיכות הבסיסיים והטבעיים ביותר בנפש האדם."
הוא מבין כי יש הבדל אבל הפתרון בעיניו הוא לא בהלכה כפי שהוא אומר ומסביר: "הפתרון הוא לא בהלכה. כי הבעיה היא לא בהלכה. הבעיה היא ברווקות. גיל הנישואין הממוצע עלה בחצי-יובל האחרון בערך בשלוש שנים. מאות-אלפי שנים נוספות של רווקות-מאוחרת בכל שנה."
הבעיה האמיתית הוא אומר היא התפיסה המערבית שגורמת לצעירים להתחיל לחשוב על חתונה בגיל מאוחר: "אולי קשה למדוד את זה, אבל העלייה היא לא רק בגיל שבו מתחתנים בפועל, אלא קודם כל בגיל שבו רוצים להתחתן, בגיל שבו זה נתפס כצעד מתבקש או לכל הפחות נורמלי. וכאן לא מדובר בקושי אישי אלא בצורת חיים שונה.
במודל שייבאנו מאירופה ובעיקר מארצות הברית. אולי דרך הוליווד. אינספור סדרות וסרטים על חיי רווקות סוערים לאורך תקופת הקולג' והאוניברסיטה וההתמחות. כשהנישואין הם דבר שמנסים להגיע אליו לקראת סוף תקופת הפוריות, בגיל שלושים ומשהו.
וחשוב לומר שהמודל הזה הוא מודל מעוות. הוא יכול לעבוד אולי עבור מי שרוצה מלכתחילה להסתפק רק בילד אחד או שניים (שזה בסדר גמור: בני נח לא חייבים ביותר מזה). הוא יכול לעבוד עבור מי שמוכן לוותר על קדושת המיניות והבלעדיות שלה לחיי נישואין. אבל זה לא יכול לעבוד אצלנו. מצטער. אי אפשר להקים ככה משפחה גדולה. קשה לשמור על בריאות נפשית ושמחת-חיים בתקופה ארוכה כל-כך של התנזרות מכל מגע מיני."
הוא מביא את דעתו ואומר: "ההלכה לא יכולה להתפשר בתחום הזה. והאמת, היא גם לא רוצה להתפשר. ולכן, לפני ששוברים את הראש על המצוקה הבאמת קשה שקיימת כיום, צריך להתחיל להחזיר את הגלגל לאחור, או לפחות לעצור אותו. לחנך לכך שגיל 21-22, לקראת סוף השירות הצבאי או הלאומי, זה גיל נהדר להתחיל לחשוב על חתונה. כמובן שבהתאם למצבו האישי של כל אדם, אבל זו ברירת המחדל, זו הנורמה. את הטיול הגדול בחו"ל או את לימודי הרפואה המפרכים אפשר כבר לעשות יחד, אחרי החתונה."