משחקי הכס? צריך לעמוד מול העולם המערבי ולומר לו: "לא!"

השאלה של משחקי הכס היא שאלה יותר עמוקה ורחבה משאלת הפורנוגרפיה או האלימות כשלעצמה. השאלה האם ואילו סצנות ראויות לצפייה ומדוע, היא שאלה חשובה ומרתקת אך משנית לחלוטין לעצם העניין. העניין הוא האם אנחנו מסוגלים עדיין, כפרטים וכחברה, לעמוד מול העולם המערבי ולומר את המילה: "לא"

חדשות כיפה הרב אברהם סתיו 25/04/19 10:12 כ בניסן התשעט

משחקי הכס? צריך לעמוד מול העולם המערבי ולומר לו: "לא!"
כתב והותקף. הרב סתיו, צילום: מרים צחי

כל תרבות וציביליזציה מגדירה את עצמה הן בעזרת מצוות עשה, ערכים חיוביים שאותם היא מעודדת, והן בעזרת מצוות לא-תעשה, גבולות שאותם היא לא מוכנה לחצות. המצוות החיוביות שחידשה היהדות (שבת, חגים, ברית-מילה, תפילין) תפסו בסך הכל די בקלות (לפחות בקרב שומרי-המצוות). גם אם הן גובות מאיתנו מחירים, מדובר במחירים צדדיים, בנזק היקפי.

אך ככל שאנחנו מתערים יותר בשכונה הווירטואלית שלנו קשה לנו יותר ויותר עם החלקים השליליים של התורה. בשנים האחרונות (ובביטוי הזה כוונתי לאלפיים השנים האחרונות) אנחנו מתקשים להבין את הפיתוי שהיה לאבותינו לעבוד עבודה זרה. עד כדי כך שחז"ל הסבירו שבעבר היה "יצר עבודה זרה" ובשלב מסוים הוא פשוט נשחט. אך נדמה לי שההסבר הוא, ואפשר שלכך התכוונו חכמים, שזו הייתה הסביבה התרבותית שמתוכה הגענו ובה התנחלנו. ובכלל לא משנה מהו התוכן התרבותי שאתו מתמודדים: כאשר העולם מתנהג בצורה אחת, קשה מאד מאד לנהוג אחרת.

זה לא בהכרח בגלל גודל הפיתוי, או בגלל קלות האיסור בעיני הבריות. הרשו לי לשער שאילו סדרת משחקי הכס הייתה משודרת בשבת, באותם ימים עתיקים שבהם אי אפשר היה לצפות בתכנים אחרי מועד שידורם, בודדים היו משאירים טלביזיה דולקת על מנת לצפות בתכנית, למרות שהאיסור ההלכתי שבדבר איננו מאד חמור. היינו מקבלים באהבה את העובדה שהשבת גובה מאיתנו מחירים.

אך כאשר התכנית זמינה ברשת, והפורומים גדושים דיונים סוערים בכל התפתחות בעלילה, קשה לנו לעמוד מולה ולומר שזה לא בשבילנו. לא רק בגלל לחץ שמופעל מצד הסביבה, אלא גם ובעיקר בשל הקושי לקבל את העובדה שיש חלקים בשני העולמות שלנו, הדתי והמערבי, שסותרים אלו את אלו, ושבמקרה של סתירה כזו ידה של התורה חייבת להיות תמיד על העליונה. קשה לנו לקבל את העובדה שהיהדות איננה רק קומה נוספת על גבי עולמנו התרבותי, אלא גם סדרה של גבולות גזרה המתחמות אותו ונוגסות בו.

אבל דווקא משום כך, ודווקא עבורנו, הציבור הדתי-לאומי, היכולת הזו לומר 'לא' היא כל-כך קריטית. בפרשת השבוע נפתח החלק השני של ספר ויקרא, זה שעובר מתורת הכהנים אל הציווים שנאמרים לעם ישראל כולו. והציווי- הראשון בחלק הזה, עוד לפני סדרת המצוות הארוכה של פרשת 'קדושים תהיו', הוא: "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ".

הבסיס לכל שאיפה רוחנית, לכל תקווה להקים ממלכת כהנים וגוי קדוש, טמון בכך שבחוקותיהם לא תלכו. שתהיו מוכנים להיות שונים, להיות לא-בעניינים. לעמוד מול תופעות שאולי לא סותרות במפורש מצווה מסוימת, ולהיות מסוגלים לומר: מצטערים מאד, אבל זה פשוט לא אנחנו.