לפני כמעט חודשיים, התבשרה מנהלת תיכון אמי"ת טכנולוגי בבאר שבע, ציפי הרפנס כי היא נבחרה להשיא משואה בטקס ערב יום העצמאות ה-73, אך רגע השיא בהר הרצל לעיני כל המדינה, לא הפתיע את מי שעקב אחר סיפורה המיוחד של הרפנס ומעשיה במהלך השנים האחרונות ובפרט בשנת הקורונה.
הרפנס, בת 44, נשואה לברכיה ואם לחמישה בנים ולבת אחת, וכבר לפני שלושה חודשים הפכה לסבתא. היא מנהלת את תיכון בבאר-שבע ב-8 השנים האחרונות. בראיון מיוחד ל'חדשות כיפה', הרפנס מסכמת את שנת הקורונה ומבהירה: "מבחינתנו זאת הייתה שנה מצוינת, גילינו הרבה כוחות פנימיים שלנו, הראינו שיפור בכל המדדים", היא אומרת, "הייתה שנה מוצלחת, עד כמה שאפשר לומר בשנה כזאת".
"ההצלחה שלנו נבעה משלושה דברים", מסבירה הרפנס, "ראשית, הבנו כבר די בהתחלה שזה משהו ארוך ומתמשך. שנית, היו לנו תשתיות קודמות, פדגוגיות, חינוכיות וצוותיות - מוכנות, היינו רק צריכים להרחיב, למקד ולשכלל אותן, תלוי באיזה תשתית. ושלישית, סמכנו על עצמנו - לא חיכינו לאף גורם. ישבנו בישיבות הצוות, ואמרנו: 'זה המצב. מי יכול לעשות מה ואיך נתקדם קדימה'. קיבלנו אוטונומיה מאוד גדולה, והחלטנו לחזור ללמידה מתוך בית הספר, למעט יום אחד שהיה בזום, וזאת הייתה החלטה מצויינת", היא אומרת בסיפוק.
עוד בנושא: חינוך אחרי הקורונה
הנזקים, המסקנות ונקודות האור: אנשי חינוך מסכמים את שנת הקורונה
אחרי הקורונה: לדעת לצאת נכון מהמשבר למען העתיד
אחרי הקורונה: המורים צריכים לקבל הכשרה מתאימה
אחרי הקורונה: התפקיד של בית הספר בחזרה לשגרה
אחרי הקורונה: לא הכל רע. יש יוזמות חינוכיות שכדאי לשמר
"התשתיות הכי חזקות שלנו הן האמון, השקיפות והאמונה. נקודת ההתחלה אצלנו היא 'רוצה אני', התלמידים רוצים להגיע אלינו מתוך בחירה. הם רוצים להיות בבית הספר. יש יחסי אמון ושקיפות בין הצוות, התלמידים וההורים, כל הזמן וגם בלי קשר לקורונה".
הרפנס מספרת כי העבודה שהצליחו להתנהל בצורה טובה בתקופה הקורונה נובעת משיתוף פעולה הדדי בין הצוות להורים והתלמידים: "אמרנו להורים - כל פעם שיש ילד שלא מרגיש טוב תודיעו לנו ונעזור, אם ילד צריך בדיקת קורונה וההורים לא יכולים - הלכנו במקומם. התלמידים והמורים אצלנו מאוד קשורים, והתלמידים הבינו שהמורים בשבילם הם דמויות משמעותיות ולא רק 'מורים'. ההקפדה על הנחיות הקורונה נבעה מתוך רצון ולא מתוך רק משמעת".
מתוך 125 תלמידי התיכון, רק שישה חלו, ועוד שלושה מורים נדבקו. "כולם נדבקו מחוץ למערכת", מבהירה הרפנס ומוסיפה כי, "ברגע שהגיעו החיסונים בחרנו כצוות להתחסן - חוץ ממורה אחת שלא יכלה מסיבה בריאותית. הכל נעשה מתוך תנועה של רצון ולא מתוך תנועה של כפייה".
בית ספר כמרכז קהילתי
אחת מהנקודות החשובות בתפיסת העולם של הרפנס היא הפיכת בית הספר ליותר מרק בית חינוך או מקום לעשיית בגרויות: "עם הזמן, הפכנו להיות מרכז קהילתי ומוקד גם למשפחות עצמם, לאחים הצעירים ולהורים, פתחנו 'מכרז משמעותי', מרכז טיפולי לכולם", היא אומרת, ומוסיפה כי לדעתה טיפ משמעותי לימים שאחרי הקורונה הוא הידוק היחס בין חינוך לטיפול בקהילה: "אין אדם שלא צריך חיזוק מנטלי במשהו, זה יכול להיות גם בחיזוק החוזקה ולא רק טיפול בחולשה - המרכז המשמעותי עשה את זה. הרווח הנקי הוא שמלבד שהילדים מקבלים משהו הוליסטי שמתייחס לא רק לצד הפיזי - אלא משהו פנימי יותר".
איזה דברים היית רוצה שיישארו אחרי הקורונה?
"ברמה הפרקטית - אמון ואוטונומיה. להאמין בצוות גם אם הם טועים לפעמים, ולהבין שזה מגיע ממקום אנושי וממקום של למידה, כי אם אתה לא מתנסה ולא טועה אתה לא יכול ללמוד. אני אומרת את זה לכל העובדים במערכת החינוך, מהמנהלים ועד המורים. אני מאוד בעד למידה מטעויות, הרבה יותר מלמידה מהצלחות".
דבר נוסף שלדעת הרפנס צריך להישאר גם אחרי הקורונה הוא האוטונומיה הלימודית וניהול הבגרויות כפי שהיה בשנה האחרונה באופן יחסי: "בזכות זה, אנחנו מגיעים השנה ל-50 אחוזי בגרות, לפני 4 שנים היינו על אפס. ככל שעבר הזמן בקורונה, אפשרו למורים לבחור להתמקד בחומר המשמעותי בעיניהם ובלי לוותר על הליבה של התכנית. זה צריך שימור", היא אומרת וטוענת כי, "לא יכול להיות שיהיו כל כך הרבה בגרויות בכל כך הרבה מקצועות, עם המון לחצים ומדדים, ובסוף לא יהיה לנו ילדים מאושרים. כל זה לא עובד בדור שלנו. אם הצלחנו בקורונה למקד, למזער ולהעמיק את התוכן על חשבון הלחץ, זה צריך להישמר".
איזה מקצועות היית משאירה?
"ברמת המדינה הייתי משאירה את מקצועות הליבה. מתמטיקה, אנגלית ולשון. לבחור את האשכולות החשובים - מדעים, שפה, היסטוריה ומגמה, ולהשאיר אחד מכל אשכול כזה. סך הכל - 5 בגרויות חיצוניות, לכל היותר שש אם בית הספר בוחר זאת, וכל השאר פנימי. צריך לסמוך על המורים. האנשים בקצה, הם מאוד בעד אוטונומיה, והם יודעים להתנהל איתה מאוד נכון. צריך לתת להם קרדיט".
"הפערים החינוכיים והערכיים בעיניי הם הסיפור"
תיכון אמי"ת טכנולוגי בבאר שבע, אותו מנהלת הרפנס, מכיל 125 תלמידים, ועוד 25 תלמידים בכיתה י"ג כחלק מה'מכללה לתקשוב'. במהלך השנה האחרונה, כאמור, הם התנהלו בצורה די שגרתית מבחינה לימודית וחברתית, אך בניגוד אליהם, שנת הלימודים ברוב מוסדות החינוך בארץ התנהלה באופן מועט, כשהתלמידים הגיעו לבתי הספר לימים ספורים בלבד, והפערים הלימודיים, החברתיים והרגשיים הצטברו במהלך התקופה.
"אצלנו אין את הפערים האלה", מבהירה הרפנס, "אבל במערכות אחרות, יש פערים נפשיים מטורפים, יש ילדים שלא מצליחים לחזור מהקורונה, ויש הורים שלא מצליחים לצאת מחרדת הקורונה", מנהלת תיכון אמי"ת טכנולוגי בב"ש מציעה את תחום הפדגוגיה הטיפולית, ששכיח יותר בקרב נוער בסיכון אך לאחרונה החל להיכנס גם למוסדות החינוך הרגילים. הפדגוגיה הטיפולית היא למעשה תפיסה תיאורטית ומקצועית העוסקת בקשר שבין תהליכי למידה לנפשו של התלמיד: "מורה שעושה את זה הוא יותר מרק מורה, מההגדרה הקלאסית שלו", אומרת הרפנס.
הרפנסצילום: באדיבות המצולמת
"שנית, הקורונה הציפה את הצורך בהעצמת מערך הרפואה, אך גם צריך לתמוך ולהעצים את המערך הנפשי", אומרת הרפנס ומדגישה כי, "דווקא בדרום, שבמשך 7 השנים האחרונות הרקטות באות והולכות, הצלחנו לסגל מודלים של חוסן שנבנה בגלל היירוטים והטילים, והעתקנו אותם לקורונה".
אז אין מצמצמים את הפערים האלה שנוצרו בשנה האחרונה?
"ברמה הפרקטית צריך שלכל שכבה תהיה יועצת. מערכת החינוך צריכה להסתכל על התלמיד כאדם הוליסטי עם רוח-נפש-גוף, ולחלק את המשאבים לשלושה שלישים. כמו שברור לנו שאי אפשר בית ספר בלי חינוך גופני, כי הילדים יושבים כל היום כפופים מול המסכים, אז ברור שצריך היבט פיזי. ברור שגם צריך היבט רוחני, שזה מבחינתי רוחני במובן האמוני או במובן הלמידתי. ומה עם הנפש? למה היא מחוץ למערכת? האמירה הזאת צריכה להדהד", אומרת הרפנס.
"לגבי הפערים הלימודיים, אם ממקדים לחמש עד שש בחינות בגרות חיצוניות וכל השאר בחינות פנימיות, המורים ידעו לצמצם פערים גם לטובת הבגרויות החיצוניות. בזמן רגיל יש כזה אטרף סביב הבגרויות, רצים ורצים, ומנסים לעשות הכל מהכל - אין עומק. אם למשל הבגרות בתנ"ך תהיה פנימית, אז יש כלים שמורה יכול ללמד לאורך זמן בנחת ומותאמים לתלמיד, והכלים האלה יעזרו לו בבגרות בתושב"ע שהיא חיצונית כמו אצלנו. כך גם במקצועות אחרים. אנשי המקצוע יודעים לעשות את זה, רק צריך לתת להם את המנדט לכך, ואז הפערים הלימודיים הם לא רלוונטים".
הרפנס מתייחסת לפערים הדיגיטלים שהוצפו בשנת הקורונה, תקופה בה השימוש במחשבים ובתוכנות הפך להכרחי: "צריך לתת את הדעת לפערים הדיגיטליים, אמצעי הקצה, הטכנולוגיה שסביב, אבל אני חושבת שככל שיעבור הזמן אמצעי הקצה יהיו יותר גמישים ברמת הוואטספ וברמת הפלאפון, כי לשם הולך הדור. ואם מערכת החינוך תהיה שם ראשונה - ייטב לדור. אם לא - אז הדור יגיע לשם גם בלי מערכת החינוך".
"הפערים החינוכיים והערכיים בעיניי הם הסיפור. למשל, בגלל הקורונה, המורות החיילות לא נכנסו לבתי הספר, ומבחינתנו זאת מכה גדולה, כי המורות החיילות, הגדנ"ע, וימי הסיור הצבאיים הם משמעותיים אצלנו, וגם בפעמים שנכנסנו לתמונה, זה עדיין לא היה כמו הגדנ"ע בשדה בוקר. אז את הפערים האלה צריך לבנות נכון, שגם אם יהיה גל נוסף של קורונה אז הילדים יחוו את האדמה והשטח בפועל".